פס"ד בערעור על בימ"ש לענייני משפחה בשאלת החזרת בת הצדדים לסכסכוך לארה"ב במסגרת חוק אמנת האג

סגן הנשיא א' אברהם

הסכסוך בתמצית

1.         בעלי הדין, ישראלים יהודים שגדלו בישראל שניהם, נישאו זל"ז בישראל ביום 19.6.2008. תקופה כלשהי (לפני ואחרי נישואיהם) הם חיו בארה"ב, וביום 10.9.2009 נולדה שם בתם. בחודש מרס 2010 הם הגיעו ארצה יחדיו, והחליטו להיפרד. המערערת החליטה להישאר בישראל, יחד עם בתה. המשיב מבקש לשוב לארה"ב, וליטול את הבת עמו. מכאן באה תביעתו לבית המשפט קמא, בגדרו של חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 (להלן - "חוק אמנת האג" או "החוק"). בית המשפט קמא קיבל את התביעה והורה על החזרת הבת לארה"ב. על החלטה זו מבקשת המערערת להשיג, בערעור שהניחה לפתחנו.

העובדות

2.         בעלי הדין (המשיב יליד 1979, המערערת ילידת 1981), שניהם יהודים ילידי ישראל שגדלו בעיר מולדתם, שם הכירו זה את זה.

בשנת 2004 יצאה המערערת לטיול בארה"ב, שם פגשה את המשיב, והשניים טיילו יחדיו. בתום הטיול שבה המערערת ארצה (2005). המשיב נותר בארה"ב. חודשים אחדים אחר כך הגיעה המערערת לארה"ב, והחל מחודש פברואר 2006 חיו השניים כבני זוג.

3.         בראשית שהו השניים בארה"ב מכוחה של אשרת תייר. המשיב עבד בעבודות מזדמנות (נגרות). בתחילת שנת 2007 החלה המערערת לומדת, ומכוח לימודיה קיבלו השניים אשרת סטודנט.

4.         בחודש יוני 2008 הגיעו בני הזוג לישראל ונישאו כדמו"י. אחרי החתונה שבו לארה"ב, המערערת ללימודיה והמשיב לעיסוקיו.

5.         ביום 10.9.2009, בעת שהותם בארה"ב, נולדה בתם הבכורה של בני הזוג. מכוח לידתה שם - היא אזרחית אמריקנית.

6.         בחודש נובמבר 2009 הגיעה המערערת לישראל לביקור עם בתה, ושהתה בארץ כחודשיים. בחודש ינואר 2010 הגיע גם המשיב ארצה, והשניים פתחו חנות בעיר מולדתם, אותה מנהלת אחותו של המשיב, כשהמשיב שולח לה מארה"ב סחורה לשם מכירתה בחנות.

7.         במהלך חייהם המשותפים החל המשיב מתקרב לדת. על רקע זה ידעו יחסיהם, עוד בימי הריונה של המערערת, משבר, שהביא את המשיב לשקול את גירושיו מהמערערת.

8.         ביום 25.3.2010 הגיעו בני הזוג ארצה. כאן נפרדו דרכיהם באורח סופי, כשהמערערת נמצאת, עם  הבת המשותפת, בבית הוריה, והמשיב איננו מתראה עמן.

9.         ביום 7.4.2010 הגישה המערערת תביעת גירושין בבית הדין הרבני, בה כרכה את סוגיית המשמורת על הבת המשותפת. אחר כך פנו השניים לחבר משותף, שניסה לגשר על הפערים, אלא שבערבו של יום 11.4.2010 החליטו השניים להיפרד, ובהתאם לכך נוסח הסכם, שיסדיר את הפירוד (שלא נחתם לבסוף). סמוך לאחר מכן שב המשיב לארה"ב, בגפו.

10.        ביום 1.7.2010 הגיש המשיב לרשות המרכזית בארה"ב בקשה להשבת בתו לארה"ב, בגדרה של אמנת האג. ביום 31.8.2010 הוא הגיש לבית המשפט קמא את תביעתו להחזרת בתו לארה"ב, בגדרו של חוק אמנת האג כשהוא טוען, כי מקום מגוריה הרגיל של הבת הוא בארה"ב, ולשם יש להשיבה. המערערת טענה להגנתה, כי מקום מגוריה הרגיל של הבת המשותפת איננו בארה"ב, ולכן אין תחולה לחוק אמנת האג כלפיה. לחילופין היא טענה, כי המשיב הסכים או השלים עם היוותרותה של הבת בישראל, ולחילופי חילופין - החזרת הילדה לארה"ב תסב לה נזק רב, עד כי אין מקום להחזרתה לשם.

פסק הדין בבית משפט קמא

11.        העובדות שנפרשו עד כה אינן שנויות במחלוקת, בעיקרי הדברים שבהן. במחלוקות אחדות היה על בית המשפט קמא להכריע.

12.        בעלי הדין נחלקו בשאלה, מדוע שבו ארצה, בחודש מרס 2010, כשהמערערת טוענת, כי שובם היה על מנת שלא לשוב לארה"ב, בעוד המשיב טוען, כי השלושה באו על מנת לחוג את חג הפסח עם המשפחה, ולשוב אחר כך לארה"ב. בית המשפט קמא קבע, כי מטרת הגעתם של בני הזוג ארצה היתה לשם ביקור, כשהמערערת התכוונה להישאר עם בתה עד חודש יוני, על מנת שתוכל לשהות בתקופה זו, משמע עם בתה, בחיק משפחתה, ואחר כך לחזור לארה"ב. הוא הסיק מסקנה זו מדברים שציינה המערערת בכתבי הטענות שהוגשו לבית הדין הרבני, ומקיומו של כרטיס טיסה חזרה לארה"ב.

13.        מחלוקת שניה נתגלעה בין בעלי הדין ביחס למאורעות שארעו בעת ששהו השניים בארץ, החל מיום הגעתם, 25.3.2010. מרגע הגעתם ארצה סרה המערערת לבית הוריה עם בתה, ובני הזוג כמעט ולא התראו. היחסים בין השניים הידרדרו במהירות, וביום 7.4.2010 הגישה המערערת תביעת גירושין בבית הדין הרבני, כרכה בה את סוגיית המשמורת, וביקשה וקיבלה צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב, שאמור היה לשוב לארה"ב ביום 19.4.2010.

14.        המכר המשותף של השניים (הנזכר מעלה) ניסה לגשר על הפערים, אך ללא הועיל. בני הזוג הגיעו להבנה, כי דרכם המשותפת נסתיימה. השניים דנו יום תמים בהסדרת סיום היחסים ביניהם, ונערך הסכם ברוח זו. הסכם זה לא נחתם סופו של דבר. השופט קמא קבע, כי משלא נחתם ההסכם אין להידרש לתוכנו כלל.